סעיף זה ידון בהליך הפיטורים ובשימוע המוטל לפני התרחשותו.
הליך השימוע מתחיל בפגישה בין מעסיק לעובד לדיון בהפסקת העבודה. על המעסיק למסור הודעת פיטורים בכתב הכוללת הודעה מוקדמת של שבוע לפחות אם העובד מפוטר מסיבות שאינן התנהגות בלתי הולמת. העובד רשאי לבקש מהמעסיק לתת הודעה מוקדמת של יותר משבוע, אך בקשה זו צריכה להיעשות בכתב.
אם עובד פוטר מסיבות שאינן התנהגות בלתי הולמת, אזי הוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים השווים לשכרו הרגיל למשך שבוע או שכרו הרגיל בתוספת דמי חופשה שנצברו במהלך עבודתו, לפי הגבוה מביניהם. עם זאת, ישנם חריגים אם למעסיק יש הסכם קיבוצי המציין משהו שונה.
זהו ביטוי נפוץ בחוק. זה אומר שיש לתת למישהו את ההזדמנות לדבר לפני שהוא יפוטר או שדבריו לא ייחשבו. זהו עיקרון אשר נמצא בשימוש בתחום המשפטי במשך שנים רבות ואומץ על ידי תחומים נוספים כגון בריאות וחינוך.
העיקרון של שימוע לפני פיטורים ניתן לייחס ליוון העתיקה, שם האמינו שיש לתת לאנשים את ההזדמנות לדבר לפני שהם נענשים או נשפטים על מה שהם עשו רע. הרעיון אומץ מאוחר יותר על ידי התרבות הרומית, שהשתמשה בעיקרון זה כחלק ממערכת המשפט שלהם. הוא הפך לפופולרי כל כך עד שבסופו של דבר הוא שולב בחוק האנגלי במהלך ימי הביניים.
בחברה המודרנית, עיקרון זה הפך חשוב מתמיד עם עליית המדיה החברתית והטכנולוגיה.
בארצות הברית קיים חוק שמאפשר לשמוע אנשים לפני פיטורין מעבודתם. חוק זה נקרא חוק "שמיעה לפני פיטורים".
החוק הזה נוצר בגלל שלפני כניסת החוק הזה לתוקף, עובדים פוטרו לעתים קרובות מבלי לדעת מה הם עשו לא בסדר או אילו צעדים הם יכולים לנקוט כדי לשפר את הביצועים שלהם. כעת, עובדים שמרגישים שהם בסכנת פיטורים רשאים לעבור הליך שימוע שבו הם יכולים להגן על עצמם ועל תפקודם.
במקום העבודה, חשוב להבין את חשיבות ההקשבה למה שיש לאחרים לומר. לא תמיד מדובר באדם שמדבר ראשון, אלא בשמיעת שני הצדדים של הסיפור.
ישנם שני סוגי דיונים לפני פיטורים. הסוג הראשון הוא שימוע מינהלי, שאינו הליך פורמלי ומתקיים בדרך כלל על מנת לקבוע אם לעובד יש זכות לחזור לעבודה או לא. הסוג השני הוא שימוע רשמי, שהוא הליך חמור יותר וקובע אם העובד יפוטר או לא.
דיונים מנהליים מתקיימים בדרך כלל על פי שיקול דעתו של המעסיק, אך עליהם לתת הודעה סבירה לעובד לפני שיוכלו לקיים שימוע כזה. אם הדיון המנהלי מסתיים בצו להחזרה, אזי שני הצדדים צריכים להישמע לצו זה. דיונים פורמליים מתקיימים מול אדם חסר פניות המחליט אם העובד יפוטר מתפקידו או לא על סמך ראיות שהובאו משני הצדדים.
הדיון לפני פיטורים הוא דרך לאפשר לנאשם להגיש את טענותיו לבית המשפט. זה מאפשר להם להציג את הצד שלהם בסיפור ויש להם סיכוי להוכיח שהם חפים מפשע.
הדיון לפני הפיטורים נקרא גם "העמדה לדין". בדיון זה יישאל הנאשם שאלות על ידי השופט ותינתן לו הזדמנות להשיב. לאחר מכן ישאלו אותם אם הם רוצים להודות באשמה או לא. הנאשם יכול גם לבקש ערבות בשלב זה, כלומר כאשר הם יצטרכו כסף על מנת לשלם עבור שחרורם מהכלא עד שיגיע מועד משפטם.
המאסר הוא רק חלק אחד מההליך הפלילי, אבל הוא חלק חשוב מאוד מכיוון שהוא קובע איך הדברים הולכים
הדיון לפני פיטורים הוא משפט המתקיים במערכת המשפט הפלילי. כאן השופט מחליט אם לדחות תיק או לא. אם המשפט נדחה, לא ניתן עוד להעמיד את הנאשם לדין בגין עבירה זו.
על מנת לקיים דיון לפני פיטורים, חייבת להיות בקשת פסילה תקפה ובמועד שתוגש על ידי הסנגור. על הסנגור להראות כי יהיה זה הפרה של זכויות חוקתיות אם מרשו יצטרך לעבור את המשפט הזה. זה כולל הוכחה שהיה עיכוב בלתי סביר בהעמדה לדין, או אם ללקוח שלהם לא הייתה גישה לעורך דין במהלך פרק זמן זה, או אם נמנעה ממנו סיוע של עורך דין בגלל מעונות או מחסור בכספים לשמירה על עורך דין.
השופט יקבע אם
שימוע לפני פיטורים הוא כאשר עובד ציבור הואשם בהתנהגות בלתי הולמת וניתנת לו הזדמנות להתגונן.
שימוע לפני פיטורים אינו הליך פלילי ואינו כרוך באותן זכויות כמו הליך פלילי. לעובד הציבור אין זכות לקבל מידע על כל הראיות נגדו. אין להם הזכות לזמן עדים מטעמם או להעיד מטעמם, והם אינם יכולים לחקור עדים המעידים נגדם בחקירה נגדית.
גם על הדיון לפני הפיטורים לא ניתן לערער בבית המשפט, אך ניתן לבחון אותו על ידי בית דין מנהלי.
שימוע לפני פיטורים הוא נוהג המחייב את המעסיק לתת לעובד הזדמנות להתגונן ולהסביר את הצד שלו בסיפור לפני פיטוריו.
זהו תרגול שקיים די הרבה זמן. זה הוצג לראשונה בשנת 1871 על ידי לורד שפטסברי, שקבע חובה על מעסיקים לתת לעובדים שימוע לפני שהם פוטרו.
מטרת שימוע זה היא לאפשר לעובדים להגן על עצמם אם הם חשים שהואשמו בטעות או אם קיימות נסיבות מקלות סביב פיטורין.
